יוני 2021
גליה גרנות, סמנכ”לית קרן משפחת רודרמן בישראל ומובילת קבוצת המשימה לעבודה בין מגזרית של פורום הקרנות
המהלך של פורום הקרנות בישראל לחיזוק הקשר בין ממשלה לפילנתרופיה החל מתוך צורך ממשי של הקרנות הפילנתרופיות לייעל את הקשר שבין המגזרים, לטובה החברה הישראלית מתוך הבנה שלכל צד יש את יתרונות וחסרונות, תרבות ארגונית ייחודית וקצב פעילות שונה.
הממשלה אחראית על כלל אזרחי מדינת ישראל. היא ספינת משא כבדה וגדולה שלא רק יכולה אלא גם מחויבת לשאת על גבה את כלל אזרחי מדינת ישראל. היא פועלת בתקציבי ענק, מתכננת לטווח ארוך ויכולה לייצר השפעה רב מערכתית. אך היא גם יכולה להיות מסורבלת, ביורוקרטית ואיטית.
הפילנתרופיה, לעומתה, היא כמו ספינת מירוץ מהירה וזריזה, שמעיזה להשקיע ביוזמות ושירותים חברתיים חדשניים ולקחת סיכונים, והנה גמישה ביכולת ההתנהלות והתפעול שלה. אולם, בהשוואה לממשלה, משאביה של הפילנתרופיה מוגבלים והיא משקיעה ביוזמות בטווחי זמן קצרים יחסית.
יתרונות של צד אחד הם החסרונות של הצד השני וההיפך. לכן היה לנו ברור שאם נחזק את ממשקי העבודה וניצור מנגנונים יעילים ואפקטיביים לעבודה משותפת, נוכל להגדיל יחד את ההשפעה המצרפית ולהפוך אותה ליותר איכותית ומשמעותית. כך נולד הקשר עם מירב קדם בתפקידה במשרד החשכ”ל.
היתרונות בעבודה עם הממשלה ברורים וכך גם הרווח לחברה הישראלית, אבל לעיתים שיתופי הפעולה גם מאתגרים ומתסכלים. יצאנו למסע המשותף עם בטן מלאה, אך חדורים במוטיבציה להוביל שינוי משמעותי – לווסת את הבלמים ולהילחם בביורוקרטיה הלא הגיונית, אשר לא אחת לצערנו פוגעת בעשייה החברתית. הקושי ביצירת הסכמים, העיכובים בתשלומים, הדחיות, מימון הביניים, שהפילנתרופיה וארגוני המגזר השלישי נושאים על גבם, וכן היחס של הממשלה לקרנות כספק ולא כשותפים בעלי עניין – הם רק חלק מהגורמים שבגינם החלטנו לעשות מעשה ולשפר את ממשקי העבודה המשותפים.
בין הפעולות הראשונות שגיבשנו היה ניסיון לטייב את מנגנוני התקשרות עם הממשלה. זאת מתוך הבנה כי תהליכי ההתקשרות – אם באופן ישיר או באמצעות ארגוני מגזר שלישי – מאתגרים ואיטיים ויוצרים, לא אחת, תסכול רב בקרב הקרנות. התחלנו את המהלך במרץ ובנחישות רבה. שמחנו לגלות כי בצד הממשלה יש לנו שותפים אוהדים, שמבינים היטב את האתגר ומכירים בחשיבות חיזוק הקשר. לצערנו נקלענו לסדרת בחירות ארוכה ולהיעדר ממשלה יציבה במשך למעלה משנתיים. לא ציפינו כי כך יתנהלו הדברים.
בתקופה זו זכינו להכיר ולעבוד עם מירב קדם, אשר החל מיוני 2017 שימשה כסגנית בכירה לחשב הכללי במשרד האוצר. מתוקף תפקידה היא הייתה אחראית על תקציב משרדי הממשלה החברתיים (בריאות, חינוך, רווחה, תעסוקה וקליטה), המוסד לביטוח לאומי ובתי החולים הממשלתיים. היא גם ריכזה את הקשר עם המגזר השלישי וקידמה רפורמה בתחום התמיכות בממשלה.
עם סיום תפקידה, החלטנו לנצל את ההזדמנות כדי ליהנות מניסיונה הרב כמשרתת ציבור ולקבל הצצה למחשבותיה בעניין הקשר שבין הממשלה והקרנות הפילנתרופיות. בהזדמנות זו נודה למירב על שותפות משמעותית ועל עשייה ציבורית ענפה ונאחל לה הרבה הצלחה בדרכה החדשה.
מירב, איך את רואה את מערכת הגומלין והיחסים בין ממשלה לבין פילנתרופיה?
כדי להשיב על כלל השאלות בקשר לשיתוף הפעולה בין פילנתרופיה וממשלה צריך להבין בראש ובראשונה מהי המדיניות הכלכלית של הממשלה בנושאים של מדינת רווחה ומתן שירותים חברתיים. לא מעט מאופייה ומהותה של הפילנתרופיה מתעצב ומקבל ביטוי ביחס לכך. למשל, ניתן לראות בעולם שדין פעילות עמותות באנגליה, שקיבל נפח, מהות וצורה בתקופת תאצ’ר, לובש צורה אחרת לגמרי בארצות הסקנדינביות. לכן מקומה של הפילנתרופיה ועשייתה, למעט כזו שתפקידה לבקר את הממשל, תמיד יהיה תלוי בדבר – קרי, במדיניות הממשלה ביחס לשירותים החברתיים.
בתפקידי האחרון פגשתי לא מעט נציגים של המגזר השלישי שהמכנה המשותף של כולם היה עשייה מתוך ערכים ורצון לפעול לטובת האזרח. רבים מהם היו חפצים בשיתוף פעולה עם הממשלה או מוכנים לעשיה כתלות בשילובה של הממשלה בנעשה. התניה מעין זו, לשיטתי, מחייבת חשיבה והעמקה. האם נכון שבכל פיתוח או מתן שירות מתחייב שיתוף פעולה (מימוני) בין שני המגזרים? הממשלה מאופייה פועלת על פי חוקים, כללי מנהל ותהליכים סדורים שמכתיבים לוחות זמנים ארוכים יותר, התקדמות תבניתית ותרגום ברור בכל עת של מה מצופה. הפילנתרופיה, להבדיל מהממשלה, משוחררת מכל אלה ויכולה להיות אג’ילית יותר, מהירה יותר. היא יכולה לטעות יותר, לחקור ולגוון, ולפעמים לעשות דברים כי הם פשוט “נראים כיוון נכון”. מכאן, עולה השאלה האם בכל נושא או תחום החיבור בין השניים מועיל?
כיצד את רואה את שיתוף הפעולה בין ממשלה לפילנתרופיה?
לתפיסתי, הערך המוסף שבשיתוף בין המגזרים הוא ביצירת שקיפות העברת הידע בין הגורמים. החוכמה שבפילנתרופיה חייבת להיות מוכרת לממשלה, והעשייה של הממשלה והתובנות שלה בקשר לאוכלוסייה ולנעשה עבורה חייבות להיות מוכרות לפילנתרופיה. כך נוכל לזהות מי ומה נופל בין הכסאות ואיך ניתן לעשות יותר או לפעול אחרת. שיתוף הפעולה כפי שאני רואה אותו הוא לאו דווקא בלקיחת פרויקט כלשהו והובלתו יחדיו (מימונית), אדרבא, לפעמים נדרש הפוך מכך. השיתוף הוא בהבנת הצורך ודיוקו כשכל צד מביא את נקודת המבט שלו, ובהכרת מגוון הפתרונות המלא על ידי שני הצדדים.
כולנו מסכימים ורואים את הערך המוסף בשיתופי פעולה בין הצדדים, אולם בפועל קשה לממשו. התחושה בקרב הקרנות הפילנתרופיות שמאד קשה לעבוד יחד ולהתמודד עם נהלי “שומרי הסף”, עם הבירוקרטיה, ומנגנוני ההתקשרות והתשלומים.
שאלותייך בקשר למסגרת ההתקשרות מניחות מראש ומקבעות בהכרח חיבור מאוד צר בין הממשל לפילנתרופיה. לטעמי, זהו חיבור שבמהותו צריך להיות רציף יותר וקבוע – אם בוועדות ציבוריות או בהרכבים כאלה ואחרים, על מנת לאפשר דיוני עומק שמטרתם טיוב פרמננטי של השירות הציבורי הקיים, ולימוד על הצורך, שבמהותו הוא צורך משתנה. שיתוף שכזה הוא מעבר לאופן ההתקשרות הכספית. הוא שיתוף של ידע, שערכו הוא אדיר לקידום העשייה החברתית והתאמתה לאזרח. אני מעריכה כי בשיתוף פעולה מסוג זה, לא מעט מיישום התובנות יעשה בנפרד וזה בסדר גמור. לשון אחר, אני מציעה להסיט את מרכז הכובד שביחסי הפילנתרופיה והממשלה מהעיסוק הממוקד בהתקשרויות לעיסוק בשיתוף ידע ובניית תמונה כוללת ומדויקת יותר של הצרכים.
מהי תפיסתך לגבי תפקידם ותחומי אחריותם של החשבים במשרדי הממשלה השונים?
זה מסוג השאלות שמעלות חיוך על פניי. אני לא חושבת שהבעיה, ולכן גם לא הפתרון, נעוץ בחשב. אשאל – כמה מגורמי המקצוע בממשלה תופסים את שיתוף הפעולה עם הפילנתרופיה באופן רחב והוליסטי מעבר לכסף הנתרם? כמה מהם פועלים באופן שיטתי כפי שאני משרטטת כאן? השיתוף, כפי שכבר ציינתי רבות, צריך להיות בשיח, בחידוד הבעיה ולאחר מכן בגיבוש הפתרון. כמה פעמים הפילנתרופיה עצמה הובילה מהלכים ורק ביקשה להציגם לגורמי המקצוע מבלי לבקש שיתוף כספי מצדם? כמה מהפילנתרופיה פועלת בשקיפות ומתוך ראיה הוליסטית? אני לא בטוחה בתשובה אבל אני כן בטוחה שברגע שגורמי המקצוע (וניתן גם חשבים ויועצים משפטיים), יהיו מעורבים בעשייה הרחבה ובשיח משותף עם הפילנתרופיה, תהא לכך השפעה גם ביחס, כפי שאתם טוענים כלפיהם, של “ספק-לקוח”. כיום בהיבט החוקי הממשלה רוכשת מהפילנתרופיה שירותים אבל ייתכן שנכון שההתקשרות כלל לא תעשה מולה. כאן נכון להבחין בין חברה אזרחית “עמותות” לבין “פילנתרופיה”. זהו גבול מטושטש לעיתים וצריך להבין שיש כאן מורכבות ופער.
מהם לדעתך הממשקים שבין פילנתרופיה לבין השירות הציבורי?
כאן התשובה מורכבת משני חלקים. מחד גיסא לפילנתרופיה, מאז ומעולם, יש אידיאל קיומי משל עצמה והיא פועלת בניתוק מהשירות הציבורי. משני צדי המתרס תמיד יהיו אוכלוסייה הנזקקת לתמיכה ואוכלוסייה אשר יש לה את האמצעים והרצון לעזור. זה הבסיס הערכי של הפעילות הפילנתרופית. מאידך גיסא, התארגנות פילנתרופית שלא תשכיל לשלב ידיים עם השירות הציבורי, סביר שתצליח פחות במונחים של אפקטיביות פעולתה. שהרי אין להתעלם מכך שישנה חפיפה מסוימת בין היעדים והמטרות של השניים. ולכן, בעוד שהפילנתרופיה אינה מתקיימת במהותה לטובת חיזוק השירות הציבורי, ברור כי יישום מיטבי שלה כרוך בעבודה משותפת עם השירות הציבורי. השאלה החשובה היא כיצד שיתוף פעולה כזה ראוי להתבצע.
כיצד לדעתך התנהלו המגזרים בתקופת הקורנה?
דווקא הקורונה העידה על הצורך והיכולת ביצירת שיתופי פעולה רחבים. זו הייתה החוויה כפי שהרגשתי אותה ממשרדי הממשלה ובתיווכם. בתקופת הקורונה התקיימו פעולות מהירות ושיתופי פעולה בין משרדי הממשלה והחברה האזרחית ליצירת פתרונות מהירים. ניתנו לא מעט שירותים ומשרד הרווחה הוביל עשייה מהירה וטובה. היה זה צו השעה וכמו תמיד כולם מתגייסים ומבינים את הצורך. מה שמוכיח את הטענה שלי לאורך כל תפקידי: הבעיה היא לא בחוק ולא בכללים, הבעיה שהצורך לא תמיד נהיר, ההבנה מה נדרש ולמה דווקא זה הפתרון הבלעדי נותרת ללא מענה. הטיפ הכי חשוב ושתמיד עובד הוא להבין מדוע, למה ואיך – וכשהאלמנט המקצועי חזק ואיתן – הכל אפשרי.
האם לאור מגמת ההתחזקות של הרשויות המקומיות בייזום ומתן מענה ישיר לתושבים נכון יהיה להקצות לרשויות יותר משאבים ולהאציל עליהן יותר סמכויות ואחריות בטיפול באוכלוסיות או באתגרים חברתיים?
השאלה מצוינת. אין ספק שיש לתת כמה שיותר גמישות לרשויות ולאפשר להן לפעול לבד, אבל זאת בתנאי שניתן להבטיח שאכן מתבצעת התוכנית הלכה למעשה. סוגייה זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שקיימות מעל ל-250 רשויות בישראל עם שונות מאוד גדולה ביניהן. השלטון המקומי אכן מכיר הכי טוב את הצרכים של תושביו, וחשוב שישתתף בשיח שהזכרתי קודם. במסגרת שיח שכזה אפשר בהחלט לבחון חלק מפרויקטים ועשייתם ברמה המקומית ולא הארצית. חשוב לי להדגיש שוב, שגם בשילוב של הרשויות המקומיות בעשייה החברתית, נדרש להתחיל מאותה נקודה בה כולם יושבים סביב אותו שולחן ומבינים היטב לאיזה צורך עונים.
נשמח לכמה מילות סיכום
בתפקידי כיהנתי כסגנית של השירותים החברתיים ואחראית תחום התמיכות בממשלה. האחריות על תחום המגזר השלישי הייתה תובנה שגיבשנו במהלך התפקיד יחד עם הצוות שלי – גל לנדו ועפרי לוין. הבנו, שבעצם הצורך הוא הרבה יותר גדול מקביעת רגולציה בתחום התמיכות בלבד, אלא נדרש לעסוק במהות שיתוף הפעולה בין המגזרים. לצערי, שנה ללא תקציב יחד עם שנת קורונה מנעו מאיתנו את הפניות הנדרשת על מנת לקדם שינוי ביחסי הממשל-פילנתרופיה, ברוח זו. אני מאחלת לכלל הקולגות שלי לפעול בשיתוף לקידום כיוונים אלה. אנצל את ההזדמנות לומר שזכיתי להכיר עולם ערכי, ונטול ציניות. אנשים שהם פשוט מלאכים, וזה המקום שלי להוריד את הכובע ולומר במילים פשוטות תודה ענקית.