ד”ר נעמה מירן / מנהלת קרן גנדיר
עריכה: טליה חורב / פורום הקרנות בישראל
ימים בודדים לאחר פרוץ משבר הקורונה, צורפתי לקבוצת ווטסאפ בשם “סיוע לצעירים – זמן קורונה”, בה היו שותפים נציגי משרדי ממשלה, מובילי פורומים של ארגוני צעירים וצעירות בסיכון, מנהלי ארגונים חברתיים ואנכי – מנהלת קרן פילנתרופית. הקבוצה אפשרה להציף צרכים ולמצוא במשותף פתרונות ראויים למצבים המורכבים שנוצרו חדשות לבקרים. שיתוף הפעולה שנוצר בינינו הניב חלוקה של מאות סלי מזון לצעירים וצעירות בסיכון לקראת חג הפסח, ולקחו בו חלק גם אזרחים פרטיים והמגזר העסקי. כך, ללא תכנון מוקדם מצאנו את עצמנו בסירה אחת, בשיתוף פעולה בין אזרחים והמגזרים החברתי, הפילנתרופי, העסקי והממשלתי, כשכל גורם מביא את החוזקות שלו לשולחן.
בדיוק שנה חלפה, האביב חזר אלינו, ולראשונה מזה שנה, אנחנו מתפתים לחשוב שאולי חלקו הארי של המשבר הבריאותי מאחורינו. ימים יגידו. אם יש משהו שהמשבר לימד אותנו, דרש מאתנו ואימן אותנו – זה לעבוד יחד. האתגרים הגדולים חידדו לנו שאנחנו לא יכולים לפעול לבד. למדנו לבקש עזרה ולחבר כוחות, אבל גם הפנמנו את שכבר ידענו – שעצם שיתוף הפעולה הוא אתגר אדיר, שיש בו עוצמה נפלאה לצד תסכולים רבים ועמוקים.
שיתופי הפעולה הבין מגזריים סייעו לנו להתמודד עם המשבר, וכעת הגיע הזמן לבחון איך נערכים לשמר ולחזק אותם גם אחריו. בצל השאיפה הזאת, נפגשנו באמצע חודש מרץ לסיעור מוחות. עבור חלקנו זו הפגישה הפיזית רבת המשתתפים הראשונה אחרי שנה של זום. אמנם שוב צריך למצוא חנייה ולארגן כיבוד, אבל נראה שכולנו שמחים על כך. זמן קצר נדרש בכדי שהחדר יתמלא בשאלות, אמירות עם סימני קריאה בסופן, צחוק, המתנות ושלל צלילים של חשיבה ויצירה משותפת.
בחדר נמצאים היזם העסקי והחברתי ניסים בר-אל, עו”ד קרן דהרי בן-נון ממשרד המשפטים, מנכ”לית קרן ברכה ד”ר טלי יריב משעל, מנכ”לית מנהיגות אזרחית ליאור פינקל-פרל ואנכי.
כבר בתחילת השיחה אני מבינה שיותר משזאת תהיה שיחה שתתכנס לשורות תחתונות היא תסמן לנו צירים. הציר הראשון נוגע לעצם השאלה האם שיתוף פעולה הוא מטרה בפני עצמו או שמא רק אמצעי להשיג ולקדם מטרות בהן יש לנציגי מגזרים שונים עניין משותף?
“לדעתי שיתוף פעולה אינו מטרה אלא אמצעי”, אומרת ליאור. גם ניסים מחזיק בעמדה זו ומסביר: “עבורי זה עניין של עלות-תועלת”. לשיטתו, במקרים רבים לא נכון לקיים שיתופי פעולה עם משרדי הממשלה ומוסדות המדינה שכן אלה דורשים פשרות בערכים, בקצב ובמיקוד. “הממשלה תעשה כמיטב יכולתה, ואנחנו נעשה את הסינגור מולה”, הוא מוסיף. יחד עם זאת הוא בהחלט מוכן לקחת חלק בשיתופי פעולה כאלה כאשר התועלת עולה על המחיר והתוצאה מקדמת את המטרות והערכים של הארגון.
לעומתם, טלי רואה בשיתוף הפעולה לא רק מטרה אלא ערך בפני עצמו, שלעיתים לא רק שלא יניב תוצאות אלא גם יהיו לו מחירים. לתפיסתה, “כאשר שיתוף הפעולה הוא הדדי יש ערך לעצם קיומו. גם אם בבדיקת עלות-תועלת נפסיד מן ההיבט הפרקטי”. כלומר, אם אנו מעוניינים לחיות ולפעול בחברה המבוססת על שיתופי פעולה, בה כלל המגזרים פועלים במשותף ובמתואם על מנת להשיג מטרות ראויות, עצם שיתוף הפעולה והאחריות המשותפת מהווים הישג.
אל מול הנטייה של כל מגזר לייצר בעצמו פתרונות, עולה השאלה מתי מתבקש לקיים שיתופי פעולה בין מגזריים ואיזה פעולות נכון שיתקיימו במסגרתם.
קרן מסמנת את הצורך בידע כאחד הגורמים המרכזיים שדוחפים את המגזר הציבורי לתוך שיתופי פעולה כאלה. לדבריה, בנושאים רבים “לממשלה אין את כל הידע והניסיון, ויש עוד גורמים שיכולים לסייע, ולא בהכרח במשאבי כסף. במקומות הללו מתאפשר שילוב כוחות לקידום מטרות משותפות”.
מצד שני, מדגיש ניסים, שהוא רואה את עיקר תפקידם של המגזרים העסקי, החברתי והפילנתרופי מול הממשלה בסינגור. לתפיסתו, “הישג מול הממשלה הוא בעיקר בקידום תקנות, חקיקה, הכנסה לתקציב המדינה, לפעמים שינויים קטנים מאד שאנו משיגים הם משמעותיים”. עוד הוא מוסיף שכאשר אתה תלוי במדינה “אתה לא יכול לצאת בנאומים חוצבי להבות (כנגדה)”. לתפיסתו חשוב “לשמר את הזכות להילחם על העקרונות שלך”. כלומר, היחסים הבין מגזריים אמורים להתקיים במקום בו השותפות והזכות להשמיע ביקורות יכולות להתקיים במקביל.
ליאור מדגישה שמרחב של שיתוף פעולה הוא לא בהכרח שוויוני, אבל “הממשלה צריכה לשתף גם כאשר המציאות אינה שוויונית”. עוד עלה כהסכמה שמרחב השותפות אינו חובק כל – יש מקומות שבהם המדינה צריכה לעשות את עבודתה בעצמה, ומקומות שבהם החברה האזרחית צריכה לפעול ללא מעורבות ממשלתית. חשוב שכל צד ישמר “מרחבים עצמאיים” מכיוון שלעתים המאמץ לקיים שותפות נחווה כאיום ולא כברכה.
אם לא די במורכבות זו, הרי שהמרחב הדרוש לפעולה בין מגזרית צריך להכיל שונות. “לכל אחד מהמגזרים יש ייחודיות מבחינת האפשרויות, החוזקות ודרכי הפעולה, ועליו לשמור על ייחודיות זו”, מחדדת טלי. לדעתה נדרשת “הגדרה ברורה מה כל צד מחויב לעשות. הממשלה מחויבת לדאוג לשמיכה הרחבה, והמגזר החברתי לקצוות. הדימוי הזה מכיל הבנה שבהכרח תהיה התנגשות. היכן שנוכל לתפור תפרים שם נתפור. אנחנו צריכים להיות טלאים טלאים ולא שמיכה אחת”.
שיתופי פעולה נמצאים בטווח העדין שבין ה”ייחודיות” ל”ביחד”. מחד, פעמים רבות מייצרת ייחודיותו של כל מגזר את הערך המוסף שלו. מאידך, למרות קריאתו של אדיג’ס “לחגוג את השונות” (ניהול הצמיחה וההתחדשות בארגון, המרכז הישראלי לניהול, 2000), הרי שלעתים קרובות זו אינה חגיגה אלא אתגר גדול עבור ה”ביחד” והשותפות. המאמץ ליצור יחד, מדגישה טלי, יכול להוות סיכון אמיתי לייחודיות. צריכה להיווצר הבנה “מה מביא כל מגזר אל שיתוף הפעולה, מהם ערכיו. יש לנו אינטרסים שונים. זה לא תמיד עובד, בעיקר מול הממשלה, כאשר הארגונים נאלצים, למשל, להסוות את הייחוד שלהם כדי להתאים את עצמם לעבודה המשותפת עם הממשלה”.
אם כך, אנחנו נדרשים לשרטט מרחב שמסוגל להכיל זה לצד זה שיתוף פעולה וביקורת, יצירה של “יחד” תוך שמירה על “ייחודיות”. אילו תשתיות נחוצות על מנת שיתקיים מרחב שכזה? והאם אנחנו מצליחים לייצר אותו בפועל?
כאן מצאנו ציר שהלך והתבהר ככל שהתפתחה השיחה. לדעת ליאור בראש הציר יש להניח את הרכיבים “הרכים” יותר – היחסים. “לאורך שש השנים בהן אני מנכ”לית ‘מנהיגות אזרחית’ יצרנו מערכות יחסים שנטוו בעדינות”, היא מספרת, “ללא התשתית הזו לא ניתן היה לעבוד יחד”. קרן מחזקת את דבריה: “בסוף היום כל ארגון מורכב מאנשים. הנטייה היא להיפגש ולעבוד מול אנשים שאנחנו מכירים ושאיתם ניתן להתקדם”.
לאחר הנחת התשתית של היחסים הולכת ומתהווה עוד קומה של רכיבים הכוללת נורמות, ערכים ושפה. טלי מתארת את הצורך בערכים משותפים כמו שקיפות והדדיות. בעוד שברור הצורך להכיל שונות בתפקידים ובאינטרסים, לפעמים מתעורר קושי להכילה בסט הערכים איתו מגיעים למרחב המשותף. לדעת ליאור, תיאום ציפיות בין הצדדים מסייע מאוד להתמודד עם הקושי. היא מצביעה גם על מחסור בשפה משותפת. “הטרמינולוגיה המתאימה לא קיימת”, היא מסבירה. כיום ההיקשרות של המגזר החברתי עם הממשלה היא במודל של מיזם משותף, מכרז או תקנות תמיכה, אלו למעשה הליכים של רכש שירותים ולא של שיתוף פעולה. לדבריה, “אנו מדברים על תהליכים בין מגזריים ותוך מגזריים דרך המונחים הקיימים”, אך אלו לא נותנים מענה לרצון ולצורך בשיתוף פעולה עמוק.
המשך השיחה מוביל אותנו אל המרכיב החיוני הבא ואל צדו השני של הציר, ההיבטים הקשיחים יותר. כאן מניחה קרן את הרגולציה ואת ההסדרה השיטתית. גם ליאור מדגישה שמערכות היחסים אינן מספיקות לבדן ויש צורך במודלים בני קיימא שאינם תלויים בתחלופת אנשים. מנקודת מבטה, חלק משיתופי הפעולה הבין מגזריים לא צלחו בשעת המבחן של משבר הקורונה משום שהם התבססו, בעיקר, על יחסים וחסרה להם המסגרת המסדירה. “נדרשת החלטת ממשלה שמטמיעה ומעגנת את כל זה ולא להסתמך על יחסים בלבד”, היא מוסיפה.
בתוך השיחה חוזרת ועולה שאלת סדר היום, שמתגלה כסוגיית מפתח שעלולה לעורר רגישות וחששות במסגרת שיתוף פעולה בין מגזרי. כיצד ייקבע סביב אילו סוגיות ירקמו שיתופי הפעולה וירוכזו המאמצים והמשאבים הבין מגזריים?
ניסים מספר כי הוא פועל כדי להשפיע על סדר היום של המדינה, על מנת להפוך אותה או את הרשות המקומית קודם כל לשותפה לבעיה. “צריך להגיע למצב שבו לשותף (הציבורי) יהיה את אותו אינטרס כמו שלנו ומכאן שסדר העדיפויות יהיה דומה”, הוא אומר כאשר הוא מתאר את מאמציו לגרום לעיריות להיות יותר מעורבות בקידום פתרון של יזמות זעירה של נשים בעירן. מורכבותו של המצב נובעת בין היתר מכך שאנו עוסקים גם במגזר העסקי. מגזר זה חומק לנו פעם אחר פעם בשיחה, אולי כשיקוף למציאות של שיתופי הפעולה הבין מגזריים. “האם מתקיים ניגוד עניינים כאשר המגזר העסקי מציע פתרונות לסוגיות חברתיות במצב שייתכן שהם גם מייצרים עבורו רווח?” שואל ניסים, “ואם כן, האם אכפת לנו או לא?”.
חלקנו מסכימים איתו שעל מנת שהמגזר העסקי יהיה שותף משמעותי בפתרון בעיות חברתיות, שהן מעבר לגבולות האחריות התאגידית, עלינו להכיל ולאפשר גם את האינטרסים הכלכליים שלו. טלי מחזקת עמדה זו: “אין פילנתרופיה טהורה בעסקים. חברה עסקית מטרתה לייצר רווח. אם היא יכולה לעשות דברים טובים במקביל להיותה מייצרת רווח אז למה לא? כשנבין את השונות בתפיסות, בדרכי הפעולה ובאינטרסים, נקבל אותה, ונגיד זה מה שיש ועם זה עובדים. כשאני יושבת כמנהלת קרן ומדברת עם חברה עסקית על סוגיה סביבתית אני יכולה ‘לנצל’ זאת כדי לעשות טוב”.
ליאור, לעומת זאת, מתקשה לקבל את העובדה שהמגזר העסקי יפיק רווח מפתרון בעיות חברתיות, כאשר המגזר החברתי פועל במצב של תת-תקצוב. “נושא הרווח מייצר לא פעם בעייתיות מול החברה האזרחית”, היא אומרת, “כשיש מצב של ‘רכש בחסר’, כשעמותות נאלצות להעסיק עובדים בתנאי העסקה לא הוגנים, וכשלעיתים הן נאלצות ‘לבלוע צפרדע’ ולהתפשר על מנת ליצור שותפות עם המדינה”. לתפיסתה, קשה באותה הנשימה לדבר על רווח של המגזר העסקי ועל רכש בחסר ותנאי ההעסקה לא ראויים במגזר החברתי, ועם זאת, יש לגיטימציה ליצירת פתרונות ארוכי טווח של המגזר העסקי לסוגיות חברתיות מורכבות.
מעבר לשאלת הרווח עולה גם השאלה הנוגעת ללגיטימיות של גופים עסקיים ופילנתרופיים לקבוע או להשפיע על סדר היום של המדינה ועל האופן שבו היא מקצה את משאביה. יש להניח שכל גוף הפועל למען החברה בישראל סבור שהוא מקדם נושא חשוב וראוי, אך במרחב שאינו מוגדר דיו יתכן שיקודמו נושאים בעייתיים ושנויים במחלוקת. “אותי מטרידות השאלות של ניגוד עניינים, אתיקה וטוהר המידות”, מדגישה קרן, נציגת הממשלה מסביב לשולחן.
אם כך אנו נחשפים אל ציר נוסף אשר בקצהו האחד כל גורם בעל ממון יכול להשפיע על סדר היום הציבורי ובקצהו השני ישנה רגולציה כה כבדה, שכמעט שאינה מאפשרת את יצירתם של שיתופי פעולה. ניסים וטלי מחפשים בהקשר זה את המרחב שמאפשר את דרך האמצע. ניסים אומר שלא נכון למנוע באופן גורף מהמגזר העסקי לייצר שיתופי פעולה בגלל מי שאין לו כוונות טובות. “צריך למצוא מנגנונים להגביל את מי שאינו פועל נכון”, הוא מוסיף. טלי מציינת כי “זהו המשחק הדמוקרטי, אנחנו צריכים ליצור שיחה מאזנת. גורמים רבים יפעלו לקדם מגוון של נושאים וצריך שיהיה שיח מאפשר, מאזן, מדייק. לעיתים יקודמו נושאים הקרובים מאד לליבו של גורם מסוים ולעיתים כאלו הקרובים לליבו של גורם אחר. צריך לדעת לחיות עם זה בשלום ולהקפיד לא להיקלע למרחב פרוץ מצד אחד או למרחב משתק מהצד השני”.
לקראת סיום אנחנו מבקשים להתבונן פנימה על עצמנו. מה למדנו בשנה האחרונה על האופן בו אנו משתפים פעולה ומה יאפשר לנו לשתף פעולה טוב יותר?
ליאור מציינת שגם השנה הייתה לנו צלע חסרה. “תמיד מפספסים את העובדה שעל כולנו להציב בראש את האזרח עצמו, שעבורו החברה האזרחית, הפילנתרופיה, הממשלה והעסקים פועלים” היא מחדדת, “כשאנחנו מדברים על יצירת מודלים או על החלטות ממשלה שיעגנו את אופני שיתוף הפעולה הבין-מגזרי, עלינו לקחת בחשבון איך מביאים את קולו של האזרח ולא רק ביידוע אלא בשילובו”.
טלי אומרת שייתכן שהייתה לנו נקודה עיוורת נוספת בשנה שחלפה והיא הרשויות המקומיות. “אולי משרדי הממשלה הם לא הגורם היחיד לשותפות. אולי הרשויות המקומיות מתאימות יותר, גם עיריות יכולות לעשות סינגור”.
ניסים מסכם ברוח דבריו לאורך השיחה כולה, “עלינו למצוא דרכים מוצלחות יותר שיושיבו את המגזר העסקי במקום משמעותי בשולחן השותפים, חשוב לפעול לשילובו, לתת לו את הלגיטימציה המתבקשת, הכבוד וההערכה. יש למצוא פתרונות יצירתיים לשילובם של אנשי עסקים בפילנתרופיה ובעשייה החברתית, כמו למשל במסגרת יוזמת ‘יכולים נותנים’ או ‘קרן תמורה’. חשוב להבין איך להביא את הצעירים שעושים אקזיט לשיתוף הפעולה. רוב העשירים בישראל הם דור ראשון לעושר, אבל כבר יש דור שני ושלישי. עלינו לחזק את הנתינה הפילנתרופית בקרב אנשי עסקים ולא לגלות חשדנות, למשל, כלפי בנק או מוסד עסקי מסוים שאולי מנסה לקדם תחום חברתי הנוגע ללקוחות שלו. זה עניין ערכי – האם נתייחס למוסדות ולאנשי העסקים כמו אל גנבים ונוכלים או כאל בני אדם טובים מיסודם”. ניסים מבקש למצוא דרכים לקרב את אנשי העסקים לעשייה החברתית ולפתוח את ליבם של שאר יושבי שולחן השותפויות לשפה ולאינטרסים שאנשים אלה מביאים איתם.
והנה, אני מסתכלת על השנה שעברנו ובמובנים רבים חושבת שהמגזר החברתי היה מלא עוצמה בשנה המורכבת הזו. ביכולת שלו לתת מענים בשיאו של המשבר כשמערכות אחרות התקשו לתפקד, בישיבה הזקופה שלו בשולחנות העגולים הבין מגזריים, במאבק שלו לקבל מימון ראוי שהובל על ידי ‘מנהיגות אזרחית’, ובפריחתם של הפורומים, הקואליציות ושיתופי הפעולה התוך מגזריים. אני מאחלת לנו שכמגזר חברתי נוכל לקחת אתנו את העוצמה הזו, את זקיפות הקומה ואת הנכונות, ובלב פתוח לשתף פעולה בתוך המגזר שלנו ועם מגזרים אחרים. “הדבר העיקרי הוא למתן את הרצון העז לחזור לשגרה. למדנו שאפשר לעבוד ביחד. אפשר להיות כנים, בואו נשאיר קצת מחוסר השגרה”, חתמה טלי את השיחה, ואני פשוט מצטרפת לקריאתה.