Tag: ממשלה
Reflections on the Relationship between the Government and Civil Society Organizations during the Covid-19 Pandemic: The Israeli Case
שיתופי פעולה בין מגזריים ביום שאחרי הקורונה – מחשבות, תובנות וכיווני פעולה
ד”ר נעמה מירן / מנהלת קרן גנדיר
עריכה: טליה חורב / פורום הקרנות בישראל
ימים בודדים לאחר פרוץ משבר הקורונה, צורפתי לקבוצת ווטסאפ בשם “סיוע לצעירים – זמן קורונה”, בה היו שותפים נציגי משרדי ממשלה, מובילי פורומים של ארגוני צעירים וצעירות בסיכון, מנהלי ארגונים חברתיים ואנכי – מנהלת קרן פילנתרופית. הקבוצה אפשרה להציף צרכים ולמצוא במשותף פתרונות ראויים למצבים המורכבים שנוצרו חדשות לבקרים. שיתוף הפעולה שנוצר בינינו הניב חלוקה של מאות סלי מזון לצעירים וצעירות בסיכון לקראת חג הפסח, ולקחו בו חלק גם אזרחים פרטיים והמגזר העסקי. כך, ללא תכנון מוקדם מצאנו את עצמנו בסירה אחת, בשיתוף פעולה בין אזרחים והמגזרים החברתי, הפילנתרופי, העסקי והממשלתי, כשכל גורם מביא את החוזקות שלו לשולחן.
בדיוק שנה חלפה, האביב חזר אלינו, ולראשונה מזה שנה, אנחנו מתפתים לחשוב שאולי חלקו הארי של המשבר הבריאותי מאחורינו. ימים יגידו. אם יש משהו שהמשבר לימד אותנו, דרש מאתנו ואימן אותנו – זה לעבוד יחד. האתגרים הגדולים חידדו לנו שאנחנו לא יכולים לפעול לבד. למדנו לבקש עזרה ולחבר כוחות, אבל גם הפנמנו את שכבר ידענו – שעצם שיתוף הפעולה הוא אתגר אדיר, שיש בו עוצמה נפלאה לצד תסכולים רבים ועמוקים.
שיתופי הפעולה הבין מגזריים סייעו לנו להתמודד עם המשבר, וכעת הגיע הזמן לבחון איך נערכים לשמר ולחזק אותם גם אחריו. בצל השאיפה הזאת, נפגשנו באמצע חודש מרץ לסיעור מוחות. עבור חלקנו זו הפגישה הפיזית רבת המשתתפים הראשונה אחרי שנה של זום. אמנם שוב צריך למצוא חנייה ולארגן כיבוד, אבל נראה שכולנו שמחים על כך. זמן קצר נדרש בכדי שהחדר יתמלא בשאלות, אמירות עם סימני קריאה בסופן, צחוק, המתנות ושלל צלילים של חשיבה ויצירה משותפת.
בחדר נמצאים היזם העסקי והחברתי ניסים בר-אל, עו”ד קרן דהרי בן-נון ממשרד המשפטים, מנכ”לית קרן ברכה ד”ר טלי יריב משעל, מנכ”לית מנהיגות אזרחית ליאור פינקל-פרל ואנכי.
כבר בתחילת השיחה אני מבינה שיותר משזאת תהיה שיחה שתתכנס לשורות תחתונות היא תסמן לנו צירים. הציר הראשון נוגע לעצם השאלה האם שיתוף פעולה הוא מטרה בפני עצמו או שמא רק אמצעי להשיג ולקדם מטרות בהן יש לנציגי מגזרים שונים עניין משותף?
“לדעתי שיתוף פעולה אינו מטרה אלא אמצעי”, אומרת ליאור. גם ניסים מחזיק בעמדה זו ומסביר: “עבורי זה עניין של עלות-תועלת”. לשיטתו, במקרים רבים לא נכון לקיים שיתופי פעולה עם משרדי הממשלה ומוסדות המדינה שכן אלה דורשים פשרות בערכים, בקצב ובמיקוד. “הממשלה תעשה כמיטב יכולתה, ואנחנו נעשה את הסינגור מולה”, הוא מוסיף. יחד עם זאת הוא בהחלט מוכן לקחת חלק בשיתופי פעולה כאלה כאשר התועלת עולה על המחיר והתוצאה מקדמת את המטרות והערכים של הארגון.
לעומתם, טלי רואה בשיתוף הפעולה לא רק מטרה אלא ערך בפני עצמו, שלעיתים לא רק שלא יניב תוצאות אלא גם יהיו לו מחירים. לתפיסתה, “כאשר שיתוף הפעולה הוא הדדי יש ערך לעצם קיומו. גם אם בבדיקת עלות-תועלת נפסיד מן ההיבט הפרקטי”. כלומר, אם אנו מעוניינים לחיות ולפעול בחברה המבוססת על שיתופי פעולה, בה כלל המגזרים פועלים במשותף ובמתואם על מנת להשיג מטרות ראויות, עצם שיתוף הפעולה והאחריות המשותפת מהווים הישג.
אל מול הנטייה של כל מגזר לייצר בעצמו פתרונות, עולה השאלה מתי מתבקש לקיים שיתופי פעולה בין מגזריים ואיזה פעולות נכון שיתקיימו במסגרתם.
קרן מסמנת את הצורך בידע כאחד הגורמים המרכזיים שדוחפים את המגזר הציבורי לתוך שיתופי פעולה כאלה. לדבריה, בנושאים רבים “לממשלה אין את כל הידע והניסיון, ויש עוד גורמים שיכולים לסייע, ולא בהכרח במשאבי כסף. במקומות הללו מתאפשר שילוב כוחות לקידום מטרות משותפות”.
מצד שני, מדגיש ניסים, שהוא רואה את עיקר תפקידם של המגזרים העסקי, החברתי והפילנתרופי מול הממשלה בסינגור. לתפיסתו, “הישג מול הממשלה הוא בעיקר בקידום תקנות, חקיקה, הכנסה לתקציב המדינה, לפעמים שינויים קטנים מאד שאנו משיגים הם משמעותיים”. עוד הוא מוסיף שכאשר אתה תלוי במדינה “אתה לא יכול לצאת בנאומים חוצבי להבות (כנגדה)”. לתפיסתו חשוב “לשמר את הזכות להילחם על העקרונות שלך”. כלומר, היחסים הבין מגזריים אמורים להתקיים במקום בו השותפות והזכות להשמיע ביקורות יכולות להתקיים במקביל.
ליאור מדגישה שמרחב של שיתוף פעולה הוא לא בהכרח שוויוני, אבל “הממשלה צריכה לשתף גם כאשר המציאות אינה שוויונית”. עוד עלה כהסכמה שמרחב השותפות אינו חובק כל – יש מקומות שבהם המדינה צריכה לעשות את עבודתה בעצמה, ומקומות שבהם החברה האזרחית צריכה לפעול ללא מעורבות ממשלתית. חשוב שכל צד ישמר “מרחבים עצמאיים” מכיוון שלעתים המאמץ לקיים שותפות נחווה כאיום ולא כברכה.
אם לא די במורכבות זו, הרי שהמרחב הדרוש לפעולה בין מגזרית צריך להכיל שונות. “לכל אחד מהמגזרים יש ייחודיות מבחינת האפשרויות, החוזקות ודרכי הפעולה, ועליו לשמור על ייחודיות זו”, מחדדת טלי. לדעתה נדרשת “הגדרה ברורה מה כל צד מחויב לעשות. הממשלה מחויבת לדאוג לשמיכה הרחבה, והמגזר החברתי לקצוות. הדימוי הזה מכיל הבנה שבהכרח תהיה התנגשות. היכן שנוכל לתפור תפרים שם נתפור. אנחנו צריכים להיות טלאים טלאים ולא שמיכה אחת”.
שיתופי פעולה נמצאים בטווח העדין שבין ה”ייחודיות” ל”ביחד”. מחד, פעמים רבות מייצרת ייחודיותו של כל מגזר את הערך המוסף שלו. מאידך, למרות קריאתו של אדיג’ס “לחגוג את השונות” (ניהול הצמיחה וההתחדשות בארגון, המרכז הישראלי לניהול, 2000), הרי שלעתים קרובות זו אינה חגיגה אלא אתגר גדול עבור ה”ביחד” והשותפות. המאמץ ליצור יחד, מדגישה טלי, יכול להוות סיכון אמיתי לייחודיות. צריכה להיווצר הבנה “מה מביא כל מגזר אל שיתוף הפעולה, מהם ערכיו. יש לנו אינטרסים שונים. זה לא תמיד עובד, בעיקר מול הממשלה, כאשר הארגונים נאלצים, למשל, להסוות את הייחוד שלהם כדי להתאים את עצמם לעבודה המשותפת עם הממשלה”.
אם כך, אנחנו נדרשים לשרטט מרחב שמסוגל להכיל זה לצד זה שיתוף פעולה וביקורת, יצירה של “יחד” תוך שמירה על “ייחודיות”. אילו תשתיות נחוצות על מנת שיתקיים מרחב שכזה? והאם אנחנו מצליחים לייצר אותו בפועל?
כאן מצאנו ציר שהלך והתבהר ככל שהתפתחה השיחה. לדעת ליאור בראש הציר יש להניח את הרכיבים “הרכים” יותר – היחסים. “לאורך שש השנים בהן אני מנכ”לית ‘מנהיגות אזרחית’ יצרנו מערכות יחסים שנטוו בעדינות”, היא מספרת, “ללא התשתית הזו לא ניתן היה לעבוד יחד”. קרן מחזקת את דבריה: “בסוף היום כל ארגון מורכב מאנשים. הנטייה היא להיפגש ולעבוד מול אנשים שאנחנו מכירים ושאיתם ניתן להתקדם”.
לאחר הנחת התשתית של היחסים הולכת ומתהווה עוד קומה של רכיבים הכוללת נורמות, ערכים ושפה. טלי מתארת את הצורך בערכים משותפים כמו שקיפות והדדיות. בעוד שברור הצורך להכיל שונות בתפקידים ובאינטרסים, לפעמים מתעורר קושי להכילה בסט הערכים איתו מגיעים למרחב המשותף. לדעת ליאור, תיאום ציפיות בין הצדדים מסייע מאוד להתמודד עם הקושי. היא מצביעה גם על מחסור בשפה משותפת. “הטרמינולוגיה המתאימה לא קיימת”, היא מסבירה. כיום ההיקשרות של המגזר החברתי עם הממשלה היא במודל של מיזם משותף, מכרז או תקנות תמיכה, אלו למעשה הליכים של רכש שירותים ולא של שיתוף פעולה. לדבריה, “אנו מדברים על תהליכים בין מגזריים ותוך מגזריים דרך המונחים הקיימים”, אך אלו לא נותנים מענה לרצון ולצורך בשיתוף פעולה עמוק.
המשך השיחה מוביל אותנו אל המרכיב החיוני הבא ואל צדו השני של הציר, ההיבטים הקשיחים יותר. כאן מניחה קרן את הרגולציה ואת ההסדרה השיטתית. גם ליאור מדגישה שמערכות היחסים אינן מספיקות לבדן ויש צורך במודלים בני קיימא שאינם תלויים בתחלופת אנשים. מנקודת מבטה, חלק משיתופי הפעולה הבין מגזריים לא צלחו בשעת המבחן של משבר הקורונה משום שהם התבססו, בעיקר, על יחסים וחסרה להם המסגרת המסדירה. “נדרשת החלטת ממשלה שמטמיעה ומעגנת את כל זה ולא להסתמך על יחסים בלבד”, היא מוסיפה.
בתוך השיחה חוזרת ועולה שאלת סדר היום, שמתגלה כסוגיית מפתח שעלולה לעורר רגישות וחששות במסגרת שיתוף פעולה בין מגזרי. כיצד ייקבע סביב אילו סוגיות ירקמו שיתופי הפעולה וירוכזו המאמצים והמשאבים הבין מגזריים?
ניסים מספר כי הוא פועל כדי להשפיע על סדר היום של המדינה, על מנת להפוך אותה או את הרשות המקומית קודם כל לשותפה לבעיה. “צריך להגיע למצב שבו לשותף (הציבורי) יהיה את אותו אינטרס כמו שלנו ומכאן שסדר העדיפויות יהיה דומה”, הוא אומר כאשר הוא מתאר את מאמציו לגרום לעיריות להיות יותר מעורבות בקידום פתרון של יזמות זעירה של נשים בעירן. מורכבותו של המצב נובעת בין היתר מכך שאנו עוסקים גם במגזר העסקי. מגזר זה חומק לנו פעם אחר פעם בשיחה, אולי כשיקוף למציאות של שיתופי הפעולה הבין מגזריים. “האם מתקיים ניגוד עניינים כאשר המגזר העסקי מציע פתרונות לסוגיות חברתיות במצב שייתכן שהם גם מייצרים עבורו רווח?” שואל ניסים, “ואם כן, האם אכפת לנו או לא?”.
חלקנו מסכימים איתו שעל מנת שהמגזר העסקי יהיה שותף משמעותי בפתרון בעיות חברתיות, שהן מעבר לגבולות האחריות התאגידית, עלינו להכיל ולאפשר גם את האינטרסים הכלכליים שלו. טלי מחזקת עמדה זו: “אין פילנתרופיה טהורה בעסקים. חברה עסקית מטרתה לייצר רווח. אם היא יכולה לעשות דברים טובים במקביל להיותה מייצרת רווח אז למה לא? כשנבין את השונות בתפיסות, בדרכי הפעולה ובאינטרסים, נקבל אותה, ונגיד זה מה שיש ועם זה עובדים. כשאני יושבת כמנהלת קרן ומדברת עם חברה עסקית על סוגיה סביבתית אני יכולה ‘לנצל’ זאת כדי לעשות טוב”.
ליאור, לעומת זאת, מתקשה לקבל את העובדה שהמגזר העסקי יפיק רווח מפתרון בעיות חברתיות, כאשר המגזר החברתי פועל במצב של תת-תקצוב. “נושא הרווח מייצר לא פעם בעייתיות מול החברה האזרחית”, היא אומרת, “כשיש מצב של ‘רכש בחסר’, כשעמותות נאלצות להעסיק עובדים בתנאי העסקה לא הוגנים, וכשלעיתים הן נאלצות ‘לבלוע צפרדע’ ולהתפשר על מנת ליצור שותפות עם המדינה”. לתפיסתה, קשה באותה הנשימה לדבר על רווח של המגזר העסקי ועל רכש בחסר ותנאי ההעסקה לא ראויים במגזר החברתי, ועם זאת, יש לגיטימציה ליצירת פתרונות ארוכי טווח של המגזר העסקי לסוגיות חברתיות מורכבות.
מעבר לשאלת הרווח עולה גם השאלה הנוגעת ללגיטימיות של גופים עסקיים ופילנתרופיים לקבוע או להשפיע על סדר היום של המדינה ועל האופן שבו היא מקצה את משאביה. יש להניח שכל גוף הפועל למען החברה בישראל סבור שהוא מקדם נושא חשוב וראוי, אך במרחב שאינו מוגדר דיו יתכן שיקודמו נושאים בעייתיים ושנויים במחלוקת. “אותי מטרידות השאלות של ניגוד עניינים, אתיקה וטוהר המידות”, מדגישה קרן, נציגת הממשלה מסביב לשולחן.
אם כך אנו נחשפים אל ציר נוסף אשר בקצהו האחד כל גורם בעל ממון יכול להשפיע על סדר היום הציבורי ובקצהו השני ישנה רגולציה כה כבדה, שכמעט שאינה מאפשרת את יצירתם של שיתופי פעולה. ניסים וטלי מחפשים בהקשר זה את המרחב שמאפשר את דרך האמצע. ניסים אומר שלא נכון למנוע באופן גורף מהמגזר העסקי לייצר שיתופי פעולה בגלל מי שאין לו כוונות טובות. “צריך למצוא מנגנונים להגביל את מי שאינו פועל נכון”, הוא מוסיף. טלי מציינת כי “זהו המשחק הדמוקרטי, אנחנו צריכים ליצור שיחה מאזנת. גורמים רבים יפעלו לקדם מגוון של נושאים וצריך שיהיה שיח מאפשר, מאזן, מדייק. לעיתים יקודמו נושאים הקרובים מאד לליבו של גורם מסוים ולעיתים כאלו הקרובים לליבו של גורם אחר. צריך לדעת לחיות עם זה בשלום ולהקפיד לא להיקלע למרחב פרוץ מצד אחד או למרחב משתק מהצד השני”.
לקראת סיום אנחנו מבקשים להתבונן פנימה על עצמנו. מה למדנו בשנה האחרונה על האופן בו אנו משתפים פעולה ומה יאפשר לנו לשתף פעולה טוב יותר?
ליאור מציינת שגם השנה הייתה לנו צלע חסרה. “תמיד מפספסים את העובדה שעל כולנו להציב בראש את האזרח עצמו, שעבורו החברה האזרחית, הפילנתרופיה, הממשלה והעסקים פועלים” היא מחדדת, “כשאנחנו מדברים על יצירת מודלים או על החלטות ממשלה שיעגנו את אופני שיתוף הפעולה הבין-מגזרי, עלינו לקחת בחשבון איך מביאים את קולו של האזרח ולא רק ביידוע אלא בשילובו”.
טלי אומרת שייתכן שהייתה לנו נקודה עיוורת נוספת בשנה שחלפה והיא הרשויות המקומיות. “אולי משרדי הממשלה הם לא הגורם היחיד לשותפות. אולי הרשויות המקומיות מתאימות יותר, גם עיריות יכולות לעשות סינגור”.
ניסים מסכם ברוח דבריו לאורך השיחה כולה, “עלינו למצוא דרכים מוצלחות יותר שיושיבו את המגזר העסקי במקום משמעותי בשולחן השותפים, חשוב לפעול לשילובו, לתת לו את הלגיטימציה המתבקשת, הכבוד וההערכה. יש למצוא פתרונות יצירתיים לשילובם של אנשי עסקים בפילנתרופיה ובעשייה החברתית, כמו למשל במסגרת יוזמת ‘יכולים נותנים’ או ‘קרן תמורה’. חשוב להבין איך להביא את הצעירים שעושים אקזיט לשיתוף הפעולה. רוב העשירים בישראל הם דור ראשון לעושר, אבל כבר יש דור שני ושלישי. עלינו לחזק את הנתינה הפילנתרופית בקרב אנשי עסקים ולא לגלות חשדנות, למשל, כלפי בנק או מוסד עסקי מסוים שאולי מנסה לקדם תחום חברתי הנוגע ללקוחות שלו. זה עניין ערכי – האם נתייחס למוסדות ולאנשי העסקים כמו אל גנבים ונוכלים או כאל בני אדם טובים מיסודם”. ניסים מבקש למצוא דרכים לקרב את אנשי העסקים לעשייה החברתית ולפתוח את ליבם של שאר יושבי שולחן השותפויות לשפה ולאינטרסים שאנשים אלה מביאים איתם.
והנה, אני מסתכלת על השנה שעברנו ובמובנים רבים חושבת שהמגזר החברתי היה מלא עוצמה בשנה המורכבת הזו. ביכולת שלו לתת מענים בשיאו של המשבר כשמערכות אחרות התקשו לתפקד, בישיבה הזקופה שלו בשולחנות העגולים הבין מגזריים, במאבק שלו לקבל מימון ראוי שהובל על ידי ‘מנהיגות אזרחית’, ובפריחתם של הפורומים, הקואליציות ושיתופי הפעולה התוך מגזריים. אני מאחלת לנו שכמגזר חברתי נוכל לקחת אתנו את העוצמה הזו, את זקיפות הקומה ואת הנכונות, ובלב פתוח לשתף פעולה בתוך המגזר שלנו ועם מגזרים אחרים. “הדבר העיקרי הוא למתן את הרצון העז לחזור לשגרה. למדנו שאפשר לעבוד ביחד. אפשר להיות כנים, בואו נשאיר קצת מחוסר השגרה”, חתמה טלי את השיחה, ואני פשוט מצטרפת לקריאתה.
A Spotlight on Foundation & Philanthropic Giving in Israel
המקף ביחסי פילנתרופיה – ממשלה
יוני 2021
גליה גרנות, סמנכ”לית קרן משפחת רודרמן בישראל ומובילת קבוצת המשימה לעבודה בין מגזרית של פורום הקרנות
המהלך של פורום הקרנות בישראל לחיזוק הקשר בין ממשלה לפילנתרופיה החל מתוך צורך ממשי של הקרנות הפילנתרופיות לייעל את הקשר שבין המגזרים, לטובה החברה הישראלית מתוך הבנה שלכל צד יש את יתרונות וחסרונות, תרבות ארגונית ייחודית וקצב פעילות שונה.
הממשלה אחראית על כלל אזרחי מדינת ישראל. היא ספינת משא כבדה וגדולה שלא רק יכולה אלא גם מחויבת לשאת על גבה את כלל אזרחי מדינת ישראל. היא פועלת בתקציבי ענק, מתכננת לטווח ארוך ויכולה לייצר השפעה רב מערכתית. אך היא גם יכולה להיות מסורבלת, ביורוקרטית ואיטית.
הפילנתרופיה, לעומתה, היא כמו ספינת מירוץ מהירה וזריזה, שמעיזה להשקיע ביוזמות ושירותים חברתיים חדשניים ולקחת סיכונים, והנה גמישה ביכולת ההתנהלות והתפעול שלה. אולם, בהשוואה לממשלה, משאביה של הפילנתרופיה מוגבלים והיא משקיעה ביוזמות בטווחי זמן קצרים יחסית.
יתרונות של צד אחד הם החסרונות של הצד השני וההיפך. לכן היה לנו ברור שאם נחזק את ממשקי העבודה וניצור מנגנונים יעילים ואפקטיביים לעבודה משותפת, נוכל להגדיל יחד את ההשפעה המצרפית ולהפוך אותה ליותר איכותית ומשמעותית. כך נולד הקשר עם מירב קדם בתפקידה במשרד החשכ”ל.
היתרונות בעבודה עם הממשלה ברורים וכך גם הרווח לחברה הישראלית, אבל לעיתים שיתופי הפעולה גם מאתגרים ומתסכלים. יצאנו למסע המשותף עם בטן מלאה, אך חדורים במוטיבציה להוביל שינוי משמעותי – לווסת את הבלמים ולהילחם בביורוקרטיה הלא הגיונית, אשר לא אחת לצערנו פוגעת בעשייה החברתית. הקושי ביצירת הסכמים, העיכובים בתשלומים, הדחיות, מימון הביניים, שהפילנתרופיה וארגוני המגזר השלישי נושאים על גבם, וכן היחס של הממשלה לקרנות כספק ולא כשותפים בעלי עניין – הם רק חלק מהגורמים שבגינם החלטנו לעשות מעשה ולשפר את ממשקי העבודה המשותפים.
בין הפעולות הראשונות שגיבשנו היה ניסיון לטייב את מנגנוני התקשרות עם הממשלה. זאת מתוך הבנה כי תהליכי ההתקשרות – אם באופן ישיר או באמצעות ארגוני מגזר שלישי – מאתגרים ואיטיים ויוצרים, לא אחת, תסכול רב בקרב הקרנות. התחלנו את המהלך במרץ ובנחישות רבה. שמחנו לגלות כי בצד הממשלה יש לנו שותפים אוהדים, שמבינים היטב את האתגר ומכירים בחשיבות חיזוק הקשר. לצערנו נקלענו לסדרת בחירות ארוכה ולהיעדר ממשלה יציבה במשך למעלה משנתיים. לא ציפינו כי כך יתנהלו הדברים.
בתקופה זו זכינו להכיר ולעבוד עם מירב קדם, אשר החל מיוני 2017 שימשה כסגנית בכירה לחשב הכללי במשרד האוצר. מתוקף תפקידה היא הייתה אחראית על תקציב משרדי הממשלה החברתיים (בריאות, חינוך, רווחה, תעסוקה וקליטה), המוסד לביטוח לאומי ובתי החולים הממשלתיים. היא גם ריכזה את הקשר עם המגזר השלישי וקידמה רפורמה בתחום התמיכות בממשלה.
עם סיום תפקידה, החלטנו לנצל את ההזדמנות כדי ליהנות מניסיונה הרב כמשרתת ציבור ולקבל הצצה למחשבותיה בעניין הקשר שבין הממשלה והקרנות הפילנתרופיות. בהזדמנות זו נודה למירב על שותפות משמעותית ועל עשייה ציבורית ענפה ונאחל לה הרבה הצלחה בדרכה החדשה.
מירב, איך את רואה את מערכת הגומלין והיחסים בין ממשלה לבין פילנתרופיה?
כדי להשיב על כלל השאלות בקשר לשיתוף הפעולה בין פילנתרופיה וממשלה צריך להבין בראש ובראשונה מהי המדיניות הכלכלית של הממשלה בנושאים של מדינת רווחה ומתן שירותים חברתיים. לא מעט מאופייה ומהותה של הפילנתרופיה מתעצב ומקבל ביטוי ביחס לכך. למשל, ניתן לראות בעולם שדין פעילות עמותות באנגליה, שקיבל נפח, מהות וצורה בתקופת תאצ’ר, לובש צורה אחרת לגמרי בארצות הסקנדינביות. לכן מקומה של הפילנתרופיה ועשייתה, למעט כזו שתפקידה לבקר את הממשל, תמיד יהיה תלוי בדבר – קרי, במדיניות הממשלה ביחס לשירותים החברתיים.
בתפקידי האחרון פגשתי לא מעט נציגים של המגזר השלישי שהמכנה המשותף של כולם היה עשייה מתוך ערכים ורצון לפעול לטובת האזרח. רבים מהם היו חפצים בשיתוף פעולה עם הממשלה או מוכנים לעשיה כתלות בשילובה של הממשלה בנעשה. התניה מעין זו, לשיטתי, מחייבת חשיבה והעמקה. האם נכון שבכל פיתוח או מתן שירות מתחייב שיתוף פעולה (מימוני) בין שני המגזרים? הממשלה מאופייה פועלת על פי חוקים, כללי מנהל ותהליכים סדורים שמכתיבים לוחות זמנים ארוכים יותר, התקדמות תבניתית ותרגום ברור בכל עת של מה מצופה. הפילנתרופיה, להבדיל מהממשלה, משוחררת מכל אלה ויכולה להיות אג’ילית יותר, מהירה יותר. היא יכולה לטעות יותר, לחקור ולגוון, ולפעמים לעשות דברים כי הם פשוט “נראים כיוון נכון”. מכאן, עולה השאלה האם בכל נושא או תחום החיבור בין השניים מועיל?
כיצד את רואה את שיתוף הפעולה בין ממשלה לפילנתרופיה?
לתפיסתי, הערך המוסף שבשיתוף בין המגזרים הוא ביצירת שקיפות העברת הידע בין הגורמים. החוכמה שבפילנתרופיה חייבת להיות מוכרת לממשלה, והעשייה של הממשלה והתובנות שלה בקשר לאוכלוסייה ולנעשה עבורה חייבות להיות מוכרות לפילנתרופיה. כך נוכל לזהות מי ומה נופל בין הכסאות ואיך ניתן לעשות יותר או לפעול אחרת. שיתוף הפעולה כפי שאני רואה אותו הוא לאו דווקא בלקיחת פרויקט כלשהו והובלתו יחדיו (מימונית), אדרבא, לפעמים נדרש הפוך מכך. השיתוף הוא בהבנת הצורך ודיוקו כשכל צד מביא את נקודת המבט שלו, ובהכרת מגוון הפתרונות המלא על ידי שני הצדדים.
כולנו מסכימים ורואים את הערך המוסף בשיתופי פעולה בין הצדדים, אולם בפועל קשה לממשו. התחושה בקרב הקרנות הפילנתרופיות שמאד קשה לעבוד יחד ולהתמודד עם נהלי “שומרי הסף”, עם הבירוקרטיה, ומנגנוני ההתקשרות והתשלומים.
שאלותייך בקשר למסגרת ההתקשרות מניחות מראש ומקבעות בהכרח חיבור מאוד צר בין הממשל לפילנתרופיה. לטעמי, זהו חיבור שבמהותו צריך להיות רציף יותר וקבוע – אם בוועדות ציבוריות או בהרכבים כאלה ואחרים, על מנת לאפשר דיוני עומק שמטרתם טיוב פרמננטי של השירות הציבורי הקיים, ולימוד על הצורך, שבמהותו הוא צורך משתנה. שיתוף שכזה הוא מעבר לאופן ההתקשרות הכספית. הוא שיתוף של ידע, שערכו הוא אדיר לקידום העשייה החברתית והתאמתה לאזרח. אני מעריכה כי בשיתוף פעולה מסוג זה, לא מעט מיישום התובנות יעשה בנפרד וזה בסדר גמור. לשון אחר, אני מציעה להסיט את מרכז הכובד שביחסי הפילנתרופיה והממשלה מהעיסוק הממוקד בהתקשרויות לעיסוק בשיתוף ידע ובניית תמונה כוללת ומדויקת יותר של הצרכים.
מהי תפיסתך לגבי תפקידם ותחומי אחריותם של החשבים במשרדי הממשלה השונים?
זה מסוג השאלות שמעלות חיוך על פניי. אני לא חושבת שהבעיה, ולכן גם לא הפתרון, נעוץ בחשב. אשאל – כמה מגורמי המקצוע בממשלה תופסים את שיתוף הפעולה עם הפילנתרופיה באופן רחב והוליסטי מעבר לכסף הנתרם? כמה מהם פועלים באופן שיטתי כפי שאני משרטטת כאן? השיתוף, כפי שכבר ציינתי רבות, צריך להיות בשיח, בחידוד הבעיה ולאחר מכן בגיבוש הפתרון. כמה פעמים הפילנתרופיה עצמה הובילה מהלכים ורק ביקשה להציגם לגורמי המקצוע מבלי לבקש שיתוף כספי מצדם? כמה מהפילנתרופיה פועלת בשקיפות ומתוך ראיה הוליסטית? אני לא בטוחה בתשובה אבל אני כן בטוחה שברגע שגורמי המקצוע (וניתן גם חשבים ויועצים משפטיים), יהיו מעורבים בעשייה הרחבה ובשיח משותף עם הפילנתרופיה, תהא לכך השפעה גם ביחס, כפי שאתם טוענים כלפיהם, של “ספק-לקוח”. כיום בהיבט החוקי הממשלה רוכשת מהפילנתרופיה שירותים אבל ייתכן שנכון שההתקשרות כלל לא תעשה מולה. כאן נכון להבחין בין חברה אזרחית “עמותות” לבין “פילנתרופיה”. זהו גבול מטושטש לעיתים וצריך להבין שיש כאן מורכבות ופער.
מהם לדעתך הממשקים שבין פילנתרופיה לבין השירות הציבורי?
כאן התשובה מורכבת משני חלקים. מחד גיסא לפילנתרופיה, מאז ומעולם, יש אידיאל קיומי משל עצמה והיא פועלת בניתוק מהשירות הציבורי. משני צדי המתרס תמיד יהיו אוכלוסייה הנזקקת לתמיכה ואוכלוסייה אשר יש לה את האמצעים והרצון לעזור. זה הבסיס הערכי של הפעילות הפילנתרופית. מאידך גיסא, התארגנות פילנתרופית שלא תשכיל לשלב ידיים עם השירות הציבורי, סביר שתצליח פחות במונחים של אפקטיביות פעולתה. שהרי אין להתעלם מכך שישנה חפיפה מסוימת בין היעדים והמטרות של השניים. ולכן, בעוד שהפילנתרופיה אינה מתקיימת במהותה לטובת חיזוק השירות הציבורי, ברור כי יישום מיטבי שלה כרוך בעבודה משותפת עם השירות הציבורי. השאלה החשובה היא כיצד שיתוף פעולה כזה ראוי להתבצע.
כיצד לדעתך התנהלו המגזרים בתקופת הקורנה?
דווקא הקורונה העידה על הצורך והיכולת ביצירת שיתופי פעולה רחבים. זו הייתה החוויה כפי שהרגשתי אותה ממשרדי הממשלה ובתיווכם. בתקופת הקורונה התקיימו פעולות מהירות ושיתופי פעולה בין משרדי הממשלה והחברה האזרחית ליצירת פתרונות מהירים. ניתנו לא מעט שירותים ומשרד הרווחה הוביל עשייה מהירה וטובה. היה זה צו השעה וכמו תמיד כולם מתגייסים ומבינים את הצורך. מה שמוכיח את הטענה שלי לאורך כל תפקידי: הבעיה היא לא בחוק ולא בכללים, הבעיה שהצורך לא תמיד נהיר, ההבנה מה נדרש ולמה דווקא זה הפתרון הבלעדי נותרת ללא מענה. הטיפ הכי חשוב ושתמיד עובד הוא להבין מדוע, למה ואיך – וכשהאלמנט המקצועי חזק ואיתן – הכל אפשרי.
האם לאור מגמת ההתחזקות של הרשויות המקומיות בייזום ומתן מענה ישיר לתושבים נכון יהיה להקצות לרשויות יותר משאבים ולהאציל עליהן יותר סמכויות ואחריות בטיפול באוכלוסיות או באתגרים חברתיים?
השאלה מצוינת. אין ספק שיש לתת כמה שיותר גמישות לרשויות ולאפשר להן לפעול לבד, אבל זאת בתנאי שניתן להבטיח שאכן מתבצעת התוכנית הלכה למעשה. סוגייה זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שקיימות מעל ל-250 רשויות בישראל עם שונות מאוד גדולה ביניהן. השלטון המקומי אכן מכיר הכי טוב את הצרכים של תושביו, וחשוב שישתתף בשיח שהזכרתי קודם. במסגרת שיח שכזה אפשר בהחלט לבחון חלק מפרויקטים ועשייתם ברמה המקומית ולא הארצית. חשוב לי להדגיש שוב, שגם בשילוב של הרשויות המקומיות בעשייה החברתית, נדרש להתחיל מאותה נקודה בה כולם יושבים סביב אותו שולחן ומבינים היטב לאיזה צורך עונים.
נשמח לכמה מילות סיכום
בתפקידי כיהנתי כסגנית של השירותים החברתיים ואחראית תחום התמיכות בממשלה. האחריות על תחום המגזר השלישי הייתה תובנה שגיבשנו במהלך התפקיד יחד עם הצוות שלי – גל לנדו ועפרי לוין. הבנו, שבעצם הצורך הוא הרבה יותר גדול מקביעת רגולציה בתחום התמיכות בלבד, אלא נדרש לעסוק במהות שיתוף הפעולה בין המגזרים. לצערי, שנה ללא תקציב יחד עם שנת קורונה מנעו מאיתנו את הפניות הנדרשת על מנת לקדם שינוי ביחסי הממשל-פילנתרופיה, ברוח זו. אני מאחלת לכלל הקולגות שלי לפעול בשיתוף לקידום כיוונים אלה. אנצל את ההזדמנות לומר שזכיתי להכיר עולם ערכי, ונטול ציניות. אנשים שהם פשוט מלאכים, וזה המקום שלי להוריד את הכובע ולומר במילים פשוטות תודה ענקית.